החלטה בתיק רע"א 8101/04

1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.7.04 (השופטים ב' גילאור, י' דר וא' שיף), בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 20.4.04 (הנשיא א' קיטאי).

2.        הטענה אותה העלה המבקש והעומדת ביסוד בקשת רשות הערעור הנה, מקום בו נתבקש בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה, מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), האם נכון וראוי ליידע את הצדדים בדבר עמדתו אשר לתביעות מסוג זו המתבררת בפניו.

3.        עיקרי העובדות הן כלדקמן: המבקש הועסק על ידי המשיבה כשמונה שנים. על פי הנטען, במהלך עבודתו אצל המשיבה, נחשף המבקש לרעש מזיק, שמיעתו נפגעה והוא סובל מטנטון. במהלך בירור התביעה אותה הגיש המבקש, הסמיכו הצדדים את בית המשפט, בהמלצתו, ליתן פסק דין על דרך הפשרה. בפסק דינו, קבע בית משפט השלום שהמשיבה תשלם לתובע סך של 7,500 ש"ח הכוללים שכ"ט עו"ד והוצאות. בית המשפט ציין, כי הסכום שנפסק "הינו לאחר לקיחה בחשבון של תקבולי המל"ל".

           המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו ופסק דינו נומק בשניים. ראשית, בית המשפט ציין, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין שניתן על פי סעיף 79א לחוק. שנית, בית המשפט קבע שלא עולה מתוך פסק דינו של בית משפט השלום "כי תקבולי המל"ל הופחתו אריתמטית מסכום הפיצוי הראוי".

4.        את בקשתו תומך המבקש בשתי טענות. הראשונה, עניינה עמדתו של השופט, על פי הנטען, בהתייחס לתובעים בתיקים השונים הטוענים כי נפגעו מנזקי רעש, כפי שזו באה לידי ביטוי בפסקי דין פרי עטו בנושא. לאחר מועד הדיון בבית המשפט המחוזי, נחשף בא כוחו של המבקש, כך על פי הנטען, לפסק דינו של השופט בת.א. (חיפה) 63271/96 פרץ נ' שלו עיבוד מתכת בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 12.6.97). בתיק זה ציין השופט, כי מהניסיון שרכש במשך שנים רבות בכל הנוגע לתביעות טנטון, "בלמעלה מ-90% מהמקרים, ואני ממעט, למרות שיש חוות דעת של מומחה רפואי הקובע טינטון, אין האנשים סובלים מטינטון אלא מנצלים את העובדה שהמפעל בו הם עובדים הוכר כמפעל עתיר רעש, ומנצלים את העובדה שלא ניתן לבדוק אובייקטיבית את התלונות בדבר טינטון".

           בבקשה שבפניי, טוען המבקש, כי אם היה מודע לגישה זו של השופט לא היה מקבל את המלצתו להסמיך את בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה. על כן, סבור המבקש, היה על השופט להביא לידיעת הצדדים את עמדתו כלפי קבוצת התובעים אליה משתייך המבקש, עובר לקבלת הסכמת הצדדים להליך הקבוע בסעיף 79א לחוק. לפיכך, נתבקש בית משפט זה, בין היתר, לבטל את פסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

           הטענה השנייה הנזכרת בבקשת המבקש נוגעת לטענתו בדבר סכומי הפיצויים הנמוכים אותם נוהג לפסוק השופט, ביחס לשופטים אחרים הדנים בתביעות נפגעי רעש. המשיב סבור, כי סכום הפיצויים הנמוך שנפסק לטובתו נובע מ"תעריפים" שנקבעו לכאורה על ידי השופט, בכל הנוגע לקביעת שיעור פיצויים בתביעות מסוג זה, אשר אין להם תוקף חוקי. מקורה של טענה זו בהחלטה מיום 13.7.04, אשר ניתנה על ידי בית משפט השלום בקריות (השופטת א' בית-נר) במסגרת הליך אחר מזה הנדון בפניי. בפרשה זו סירבה השופטת לקבל את הצעת בעלי הדין להגיש תחשיבי נזק בנמקה שהיא נוהגת לפסוק, בתיקים מסוג זה, על פי "תעריפי כב' הנשיא קיטאי". בתשובה לבקשת בא כוח המבקש בהליך שבפניי, הסבירה השופטת כי "הכוונה לפסיקות הידועות של כב' הנשיא".

5.        אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. כנקודת מוצא, בית המשפט שלערעור יתערב בפסק דין, שניתן על דרך הפשרה, רק במקרים של "חריגה קיצונית מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית-1995) 858; ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 345-344) ונסיבות כאמור אינן מתקיימות במקרה דנן.

           אשר לטענת המערער הנוגעת לסכומי הפיצויים הנפסקים על ידי השופט, לאור הבהרת דברי השופטת, למיטב הבנתי, כיוונה השופטת בדבריה לאמות המידה המופעלות על ידי השופט, בכל הנוגע לקביעת נזקי השמיעה בתביעות מהסוג הנדון במקרה דנן. ברי כי שופטי בית המשפט אינם עוסקים בקביעת "תעריפים"  לפיצוי ואין מדובר ב"תעריפים" הסמויים מעיני בעלי הדין, כטענת בא כוחו של המבקש, אלא בסכומי פיצויים שנקבעים בפסקי דין. לפיכך, איני סבורה כי יש מקום להידרש לשיעור הפיצויים בהם חויבה המשיבה על ידי בית משפט השלום. לשופט היושב בדין שיקול דעת נרחב ומלאכת השפיטה אינה מכאנית ולא טכנית, אלא נעשית על פי מומחיותו השיפוטית וניסיונו של השופט (ראו: א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז, 1987) 25). מכאן, אף אם צודק המבקש בטענתו לפיה, נוהג השופט לפסוק פיצויים נמוכים באופן יחסי משופטים אחרים בתביעות מסוג זה, אין הדבר מהווה חריגה משיקול הדעת המוקנה לשופט היושב בדין.

6.        אשר להתבטאותו של השופט בנוגע למהימנות התובעים בתביעות מהסוג הנדון והשלכתה על הסמכתו של בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה, ערה אני לתחושת חוסר הנוחות אותה חש המבקש למשמע דברים אלו, העלולים להתפרש על ידי המאזין להם כמטילים חלילה דופי בקבוצה של בעלי דין שנחשפו לרעש מזיק. ככלל, עמדותיו ותפיסתו המשפטית של כל שופט באות לידי ביטוי בפסיקותיו. עמדות אלו הנן ביטוי לדעתו, לגישתו, לניסיונו ולמומחיותו כמשפטן ובעיקר הנן תוצאה של שנים רבות במהלכן נצטבר ניסיון שיפוטי רב ערך בכור ההיתוך של עשייתו השיפוטית המגבשת את השקפתו. כל אלו משמשים את השופט בפסיקותיו. הבעת עמדות אלו אינה "חיצונית" למלאכת השפיטה, אלא היא חלק בלתי נפרד מתפקידו ומהכרעותיו של השופט. הדברים המובאים להלן נאמרו בהקשר שונה מזה הנדון בעניינו אולם בכך אין כדי לגרוע מחשיבותם אף בפרשה דנן:

 "ודוק: שופט חי בתוך עמו. גם אם הוא חי במגדל שן, זהו מגדל שן בהריה של הארץ ולא באולימפוס היווני. חיי השופט, כחיי המשפט, הם לא רק היגיון אלא גם ניסיון. ניסיון זה הוא גם ניסיון החיים של השופט, המביא לא פעם לגיבוש עמדות ולרכישת השקפות. אכן, שופט ללא דעה קודמת לא רק שאינו מצוי, אלא אף אינו רצוי. רוצים אנו בשופטים חושבים, המגבשים לעצמם דעות ומחשבות. השופט חי בעולם קיים והוא נולד לתוך מציאות קיימת ומגוונת (בג"צ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, 606).

           פסיקת בתי המשפט הנה אסופה של הכרעות, חוות דעת והלכות שהתפתחו לפסיקה ענפה ומפוארת. פסיקות אלה הן נכסי צאן ברזל העומדים לרשות ציבור המשפטנים והציבור בכלל. הן הן התורה שבכתב הנכתבת באמצעות פסקי דין - פרקים פרקים, הן הן אבני הדרך על פיהן יהלכו משפטנים ועורכי דין. עם זאת, ככלל, בית המשפט נמנע ככל הניתן מהתבטאויות העשויות להתפרש כמייחסות מאפיין מכליל, שלילי או חיובי, לקבוצה כזו או אחרת והתייחסותו, גם אם יש בה אמירה כללית, מתמקדת בסופו של יום בכל מקרה הנמצא בפניו ובנסיבותיו. אין כל ספק, כי בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו, תוך שאיפה להגיע לחקר האמת וגיבוש עמדה, וזאת בעזרת הכלים העומדים לרשותו. מלאכתו של בית המשפט בלימוד העובדות והנסיבות של כל מקרה, וחתירתו לגילוי האמת בכל עניין הנדון בפניו, באים לידי ביטוי בדברים המובאים בפסקי הדין והמתייחסים למקרה הספציפי שבפניו, וזאת כמובן על רקע גישתו הכללית ועמדותיו בסוגיות השונות המונחות בפניו. עמדה זו עולה בקנה אחד עם החשיבות הטמונה באמון הציבור במעשה השפיטה. משמעו של זה בפסיקה על-פי החוק ועל פי מצפונו של השופט. הנכס היקר ביותר לשפיטה ולשופטים הוא אמון הציבור במעשה השפיטה (ראו: א' ברק שופט בחברה דמוקרטית (2004) 54-49) ויפים כאן דברי הנשיא ברק: 

"אמון הציבור בבית המשפט הוא עניין חשוב. אמון זה משמעותו, בין השאר, הכרת הציבור כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, ניטרלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים, וללא נטייה. לא זהותם של הטוענים היא שמכריעה את הדין, אלא משקלם של הטיעונים" (דנ"פ 5567/00 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 601, 614).  

           שופטי בית המשפט מכירים בחשיבותו של ערך אמון הציבור ויעשו הכל על מנת להבטיח את אמון הציבור בכך שהשופט עושה צדק במסגרת הדין ועל פיו.

7.        לגופם של דברים, כזכור בית המשפט הציע לצדדים לפנות להליך על פי סעיף 79א(א) לחוק הקובע כדלקמן:

 "בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה".

           הנה כי כן, מלשון הסעיף עולה, כי תוקפו של פסק דין הניתן מכוח הסעיף מותנה בהסכמת בעלי הדין לכך. פשיטא, כי מקום בו לא ניתנה הסכמה של אחד מבעלי הדין כאמור בסעיף, יתערב בית המשפט בפסק דינה של הערכאה הדיונית. במקרה דנן, הסוגיה העומדת לפני הנה, האם נפל פגם בהצעת בית המשפט, לה הסכים המבקש, וזאת לאור עמדתו של השופט, כפי שנחשף לה בא כוחו של המערער בדיעבד? 

           אכן, יכולה אני למצוא טעם בטענת המבקש לפיה, לא היה נותן את הסכמתו למתן פסק דין על דרך הפשרה, באם היה מודע לעמדתו העקבית של השופט בעניין. אולם, בנסיבות המקרה שבפניי, איני סבורה כי יש בכך כדי לפגום בהסכמתו באופן המחייב התערבותו של בית משפט זה. עמדתו של השופט הופיעה בגלוי בפסק דינו המצוטט לעיל בפומבי, ולפחות בפסק דין אחד נוסף אותו צירף המבקש לבקשתו. סבורני כי דברים אלו ניתנים היו לאיתור על ידי השקעת מאמץ ומשאבים סבירים מצד בא כוחו של המבקש. לכן, בנסיבות אלו איני סבורה כי נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום ומכאן גם אין טעם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק הדין.

 8.       דין הבקשה להידחות אף מהטעם שאין בסוגיות המתעוררות בה כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי" שכן, אין בה כדי לעלות בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בפרשת חניון חיפה, להתערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שנייה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). כבר נאמר שריבוי הערכאות אינו מבטיח בעצמו עשיית צדק (ראו: המ' 648/78 אלקינד נ' פוזניאק (לא פורסם)) ואוסיף ואומר שגם לא תמיד יבטיחו אלה את תחושת הצדק.